שיאצו- היסטוריה

המיתוס מספר שהקיסר הצהוב הוא זה שאיחד את כל הזרמים השונים של הרפואות הסיניות העתיקות תחת שרביט אחד ומיסד אותה לראשונה. מספרים שבצפון סין היכן שהיה קר התפתחה רפואת הצמחים והמוקסה, בדרום היכן שהיה לח וחם התפתחה רפואה הדיקור ובמרכז היכן שמזג האויר היה נוח והאדם לא סטה מהדרך יותר מדי- הייתה נפוצה רפואת המגע.

הדיקור והצמחים שהיו בעלי פוטנציאל פעולה מהיר יותר, הפכו פופולארים יותר ונחשבו יותר יוקרתיים וכך הפכה רפואת המגע לנחותה יותר משתי האחרות.

ליפאן הגיעה הרפואה הסינית בדומה לדרך שבה היא הגיע לרוב מזרח אסיה, על ידי סוחרים ומהגרים. רוב התרבויות כמו בתאילנד, הודו קוריאה ומדינות אחרות - מיזגו את הידע הסיני בידע שלהם ויצרו רפואה דומה-שונה. היפאנים לעומתם, אשר תמיד חיקו את הסינים בצורה מוחלטת, אימצו את הרפואה הסינית בשלמותה. כמו רוב הדברים שהיפאנים אימצו מהסינים, הם שיכללו ופתחו את אומנות הרפואה והביאו אותה למחוזות חדשים. ה  ANMA – רפואת המגע הסינית התפתחה והשתכללה ואיתה שיטת האמפוקו.

  HARA

אמפוקו היתה דרך של רפואה שלמה דרך מגע ועיסוי של הבטן, היפאנים פיתחו את השיטה לכדי אומנות עדינה והיו מלמדים כ 12 שנה את דרך האבחנה והריפוי של הבטן. כך הפכה הבטן למרכז הטיפול במגע אצל היפאנים וקיבלה את המונח הידוע "HARA". אצל היפאנים קיבלה הHARA משמעות גדולה ועם הזמן התעצבה התפיסה שהHARA היא מרכז האנרגיה של הגוף.

כל הטיפול במגע נעשה מHARA ל HARA, הHARA של המטפל היא חשובה במידה שווה לHARA של מטופל. עם התפתחות הרפואה היפאנית ה HARA מקבל משמעות עמוקה יותר ומתפתחת התפיסה שכל פעולה צריכה לעשות מהמקום הזה שהוא מרכז החיים האנרגטיים.

עם השנים ביפאן, העיסוי הופך מקצוע של העיוורים. השלטון אשר רצה למצוא תעסוקה לאוכלוסיה זו תומך בתהליך ומשמר זאת. כמו בימינו, גם ביפאן עם השנים הופך מקצוע המגע לנחלתן של מכוני עיסוי שונים וערכו בציבור יורד. ב 1925 מתאגדים כמה מטפלים אשר מעוניינים להפריד את הטיפול הרפואי במגע מהעיסוי הנהנתני ומקימים את האגודה הראשונה של המטפלים במגע. יש שטוענים שהם אלו אשר העניקו למקצוע את השם המקובל- SHI-ATSU מגע אצבע.

עם השנים החלו היפאנים לאמץ את תרבות המערב באותה התלהבות אשר בה אימצו לראשונה את תרבות סין. הרפואה המערבית נכנסת ליפאן ומקבלת נפך משמעותי מאוד בעולם הריפוי, נקודות דיקור החלו מקבלות ציביון אנטומי והמיזוג בין שתי הרפואות החל תופס תאוצה.

Tokujiro Namikoshi

אשר נולד ב 1905 היה ילד בן שבע כשהוריו היגרו מהאי הדרומי החמים SHIKOKU לאי הצפוני והקר יותר HOKKAIDO. הסיפור הרווח הוא שאימו חלתה ככל הנראה בדלקת פרקים ומכיוון שלא היה באי רופא החל הילד הקטן לטפל באימו . נאמיקושי הצעיר הבין ככל הנראה שהמזור שהוא יכול להציע לאימו הוא חימום מפרקיה הכואבים בעזרת ידיו. עם הזמן הוא החל להבין שידיו מסוגלות לספק לא רק חום אלא גם לתרום בדרכים אחרות. הוא פיתח ושכלל את יכולותיו והקים בשנת 1925 את המרפאה לריפוי במגע ב HOKKIAIDO. כשהתפתח יותר ונהיה ידוע יותר ויותר, עבר עם מרפאתו לטוקיו והקים את ביה"ס שלו אשר זכה להכרה ממשלתית והפך לביה"ס הרישמי לשיאצו ביפאן.

עד היום האקדמיה לשיאצו של טוקיו היא המוסד היחידי שמאושר ע"י ממשלת יפאן ולפיכך השיטה של נאמיקושי היא השיטה הידוע ביותר בעולם.

נאמיקושי אשר נפטר בשנת 2000 בגיל 94, שילב לאורך כל השנים ידע מעמיק ברפואת המזרח עם חיבור הדוק לרפואה מערבית. התפיסה של נאמיקושי היא יותר באורינטציה של נקודות דיקור ומיקומים אנטומיים מאשר התייחסות למרידיאנים ומשלבת גישה מערבית מדעית כחלק מתפיסת הטיפול.

Shizuto Mazsunaga

שלב נוסף בהיסטוריה של השיאצו החל כאשר פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת טוקיו בשם שיזוטו מאצונגה החל להתעניין מאוד בנושא והחליט לבחור את הנושא במחקר. אמו של מאצונגה למדה שיאצו אצל Tamai Tempaku  שהיה מטפל ידוע בשנות ה 20 של המאה.

מאצונגה החל לומד שיאצו אצל נאמיקושי וכשסיים אף לימד בביה"ס במשך 10 שנים.

הוא החל למזג בין תחומי העניין שלו: שיאצו, פסיכולוגיה, ZEN בודהיזם וידע ומחקר ברפואות המזרח. יחד עם ההבנה העמוקה של פסיכולוגיה מערבית הוא יצר את הזרם שנודע בשם ZEN שיאצו.

הזרם שלו אשר שמו מתאחד לא פעם עם שמו של מצונגה משלב בין התפיסה המזרחית והמערבית של מחלה וגורמיה.

מאצונגה פיתח את האבחנה דרך הHARA ושיכלל ידע עתיק של אבחנה דרך הגב אך יותר מכול העלה שאלה אשר מהווה את הבסיס לדרך הטיפול בשיטה והיא-

מדוע המרידיאנים מפוצלים ליד ולרגל?

 הוא הרחיב את התפיסה של 12 המרידיאנים הראשיים ל24 כך שכל מרידיאן יופיע בכל חלק בגוף ובכך פתח צוהר גדול יותר להבנה וטיפול במגע.

מאצונגה נפטר בגיל 56 ולמרות שלא הספיק להשלים ולעבד חלק מרעיונותיו תורתו פתחה צוהר לעולם חדש עבור מתרגלי שיאצו בכל העולם.

  מכיוון שמצונגה לא הספיק לסיים את עבודתו עקב פטירתו בגיל צעיר, תלמידיו השונים פירשו אותה בדרכים שונות.

  שלושה מתלמידיו הבולטים אשר המשיכו את דרכו הם:

  וורטו אוהשי. ריוקו אנדו. טטסורו (טד) סאיטו.

בעוד השניים הראשונים יותר ידועים בעבודתם ופיתוחם את התיאוריה של מאצונגה למחוזות חדשים , סאיטו נראה כמי שדבק יותר בתיאוריה.

סאיטו פירסם לאחרונה ספר בו הוא מסביר את השאלה שהטרידה אותו לאורך השנים-

מהו הקשר בין המיפוי הקלאסי למיפוי של מצונגה את המרידיאנים?

מחקרו ונסיונו הראו לו שהמיפוי הקלאסי של המרידיאנים מייצג את המצב הכמעט בלתי אפשרי של מיקומם במצב מאוזן של המרידיאן, ואילו המיפוי של מצונגה מייצג את מיקומם ברגע של יציאה מאיזון.